אח, שנות נעורים. אהבה, שיברון לב ונאיביות שמתחלפת בהתפכחות, פצעי בגרות החושפים מבוכה וגילוי ראשוני של העצמי המתגבש.
בשנים כה מעצבות שעסוקים בלשרוד, לטפח חיי חברה ולעתים אף למרוד במוסכמות, לא יודעים עדיין לבטא רגשות ומאוויי לב, ולפעמים, בצל הביישנות, מפספסים את מה שיכלה להפוך לחברות אמת ואהבת עולם. בטרם מצליחים לעכל ולהבין זאת, בחלוף השנים, מבינים כי אותה תפילה, אותה תקווה ואותו רצון – הפכו ממציאות פוטנציאלית – לנוסטלגיה חמוצה-מתוקה.
הלך רוח זה מתאר בדיוק את ניתוק מוחלט, שירו החדש של אמיר טלמור, היוצר, הזמר ויוזם פרויקט אמיר והצרפתים, המתאר מפרספקטיבה בוגרת פגישה בת עשור בין שני חברים שבאותה נקודת זמן חששו להוציא החוצה את שעל לבם, ובאותה פגישה מבינים כי מה שהיום נראה להם כמובן מאליו ואך טבעי – בזמנו הקפיא רגליהם ושבר את לבם, רק שמאוחר בכדי לתקן אלא כל שנותר הוא להשלים עם המצב.
זהו שיר על סוף ידוע מראש, מהסוג שהעתיד לא צופן לו הפתעות אלא בעיקר תהליך התבגרות אמיתי הנע בין שמחה לעצב, בין צחוק לדמע ובין תקווה לאכזבה.
פרויקט אמיר והצרפתים, מהפרויקטים המסקרנים והמעניינים ברוק הישראלי בשנה האחרונה, המושתת על יצירה אישית ועשייה משותפת, שהניבה עד כה מספר שירים מצליחים – בלגיה, תקוע בפקק, לקחו לי את אשתי, השקט שלנו ותיתי.
שיר זה מוסיף להציג את הרבגוניות האומנותית של אמיר, זה שלא מגביל עצמו באידיאלים טקסטואליים, מנפץ נוסחאות יצירתיות ורוקם שירים המתארים מציאות שכל אחד ואחת מאתנו יכולים להזדהות עמם.