טמפו (קצב בלועזית) הוא שיר שנכתב בתקופה כאוטית, עולמית וגם פנימית. תקופת הקורונה שינתה סדרי עולם בכל תחומי החיים וכמובן שגם באמנות. כולנו מחפשים ומגלים את עצמנו מחדש.
לשנה המשוגעת הזו התווספו הגירושים של ריף כהן שגרמו לה גם לחפש קצב משלה, קצב שלא היה קיים קודם לכן. בשיר מתוארת אפוקליפסה פואטית המיוצגת על ידי דמויות מפתח באמנות.
״האישה של פיקאסו רצה בפריז עם האף על גב, יש לה כסף בחזייה, ראינו את ונוס ממילו מסתבכת עם יד מקדימה ויד מאחורה״.
דמותו של סלבדור דאלי מסמלת את הסוריאליזם בכל זה, אך הפעם ריף מתווכת לו את העולם ומרקידה אותו בריקודי בטן כדי שישתחרר קצת מתוך הטירוף שלו, אז מה? העולם השתגע אז לפחות נרקוד.
הדימוי המרכזי בו מבחינים בריף ודאלי מעשנים נרגילה זוגית בצורת מגדל אייפל, הוא הומאז' לציור המפורסם ״בגידת הדימויים״ של רנה מגריט בתקופת הסוריאליזם, ״זו לא מקטרת״ הופכת ל ״זו לא נרגילה״.
מקצב השיר (קומביה) הוא דרום אמריקאי ומקורו הגיע דרך עבדים שהובאו מאפריקה. היום הסגנון פופולרי בשולי החברה המקסיקנית. ריף מייד זיהתה בו את הקצב הצפון אפריקאי, ממנו היא מקבלת המון השראה. תמיד מרגש לשמוע אלמנטים מוזיקליים זהים במקומות שונים על המפה, זאת בעקבות נדודים וגלויות.
״הקומביה העירה אותי מתוך כל הכאוס הזה". ריף כהן