כשרונה קינן עשתה סדר במחסן בבית ילדותה, היא מצאה כמה קופסאות נעליים מלאות בסרטי וידאו משפחתיים, חלקם צולמו בשנות השבעים, לפני שנולדה, וחלקם צולמו בשנות השמונים והתשעים.
כמה שבועות לפני כן היא טיילה עם הבן שלה בהרי ירושלים וניסתה למצוא את האזור שמשפחתה נהגה לטייל בו בעבר. היה שם מעיין קטן, צבר ושיח פטל. לאחר הרבה חיפושים המעיין נמצא, אבל הוא היה חתום, מוקף ערימות חול ופיגומים, במקומו עומד להיבנות מחלף.
״הצפייה בסרטים המשפחתיים הישנים והטיול למעיין שאיננו, שלחו אותי למסע בזמן. פתאום הזכרונות שלי קמו לתחיה ולבשו צורה חדשה, אבל במקביל התגבשה אצלי גם ההבנה שהעבר עצמו הוא מעין חתום ואין ברירה אלא לנוע הלאה ולחפש שבילים חדשים, במקום אלה שנחסמה אליהם כבר הגישה.״
הטיול הזה בזמן הוליד את נוע, בלדת מסע נוגעת ללב המלווה בקליפ יפהפה של אור בן זריהן, המורכב מרגעים משפחתיים שמתועדים בקלטות הוידאו לאורך השנים.
השיר והקליפ מוליכים אותנו יחד עם רונה, בין נופי ילדות אבודים, למרחבי הווה פתוחים, כשהיא מושיטה יד לבן שלה בן השלוש ומציעה לו לצעוד איתה באותם השבילים שכבר נדמה היה שנחסמו.
בהפקה עדינה ומינימליסטית, עם גיטרה, מכונת תופים וקונטרבס, רונה קינן מצליחה שוב לחבר בחוט דק בין עבר לעתיד וללפות את הלב עם שיר נוגע ומרגש שנדמה שהיה כאן מאז ומעולם.