היום כבר ברור לכולנו ש"פרח נתתי לנורית" הוא לא שיר לגיטימי, שדני "תינוק בכיין" יגדל להיות גבר שמחובר לרגשות שלו, ושטוב יהיה לעולם אם יותר ילדים יבכו בגינה. אבל הגיל, ההתפכחות החברתית והבכי מתקשים להקל על הפחד חסר הגיל מדחייה. יש כאלו שמתגברים עליו, יש כאלו שנכנעים לו, יש כאלו ש"תלוי מתי" ויש את מור סויסה שכתב על זה שיר.
במעט מאוד מילים סרט מצליח להיות המנון לילדים (ולמבוגרים) הביישנים: הוא משקף את הכמיהה להתקרב, את הפחד הכלוא בשאלה המתוקה "תרצי לבוא איתי לסרט?", ואת המחיר של לא לשאול, ולשמוע אותה מדברת על 'ילד אחר'.
השיר מבטא גם תקווה אופטימית: ששיתוף של הפחד דרך המוזיקה יזמן משהו טוב יותר גם למור עצמו, וגם למאזינים שכמוהו – רגישים ומתמודדים עם חרדות חברתיות, ביישנות או קושי באינטימיות. ככזה הוא קליל יותר ביחס לשירים האחרים באלבום: פחות מלנכוליה מינימליסטית, ויותר תופי בונגו, קולות ומקצב פסקולי קליט.
בדומה לאי.פי מבוך שיצא לפני כשנתיים, גם את ילד הפיק מאור אלוש. על המיקס אמון Andy Park מהלייבל של סופיאן סטיבנס. בחודש שעבר יצא הסינגל הראשון ליפול, שכתב למילותיה של חברתו בר גפני ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים ב-2014.
מעבר לעיסוק במוזיקה, מנהל את קהילת "NVAK ישראל", שתומכת ביצירת תוכן חדשני ושינוי הדרך בה תגמולים מתחלקים בין אמנים באמצעות WEB3. כחלק מהפעילות שם, הוא עוזר להעביר תרומות לאמנים בארץ, לספק להם גישה למקורות מידע ולעזור להם להגיע למלגות ולהזדמנויות בתחום.
מילים ולחן: מור סויסה
הפקה מוזיקלית, עיבוד: מאור אלוש