מאז ומתמיד, המוזיקה הייתה חלק גדול בחיים שלי. כבר כשהייתי בגיל 6 ,אני זוכרת את עצמי שומעת מנגינות ומנסה לנגן אותם בפסנתר. ההורים, כמובן, לא נשארו אדישים לזה, והחליטו לקחת אותי לאודישן לבית הספר הגבוה למוזיקה בבאקו ,שבאזרבייג'אן. אז נכנסתי לחדר ,והיה שם פסנתר. ביקשו ממני לנגן ,והחלטתי בנחישות שאני אנגן לחן שנרקם אצלי בראש באותה תקופה. זה מאוד מלחיץ לילדה בגיל כל כך צעיר, אבל הביטחון והנחישות תמיד היו שם, וכך התקבלתי. למדתי מהבוקר עד שש בערב על הפסנתר, לנגן ולהלחין.
כל המורים כל כך האמינו בי, אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות בשבילי. אני חליתי, ובמקום להיות במקום שבו אני מוקפת בכל כך הרבה מוזיקאים מוכשרים. מצאתי את עצמי במחלקה בבית חולים מסתכלת דרך החלון, אך תמיד המוזיקה ניגנה אצלי בראש גם אם לא תמיד היה בסביבה פסנתר.
בגיל 11 עליתי לארץ, הבנתי שסוף סוף אני במקום שבו אני אמורה להיות, ארץ ישראל היפה שלי. למדתי במרכז המוסיקה ביפו, וגם ברימון. במקביל כתבתי שירים והתחלתי לעבוד עם טל פורר. הוצאתי שיר ראשון לפני מספר שנים, שקיבל חיבוק מהתקשורת, הרבה מחמאות, אייטמים, אבל כל זה היה חדש בשבילי. המשכתי להוציא עוד מספר קטן של שירים, אבל בתוכי הרגשתי שאני צריכה רגע לעצור, ולהבין מי אני בתור אמן ומה אני רוצה להעביר הלאה. עצרתי הכל בלי להוציא שום שיר תקופה ארוכה. כמובן כתבתי המון שירים, ועבדתי עם מפיקים מהשורה הראשונה בתעשיית המוזיקה, ועכשיו הגיע הזמן שכל כך חיכיתי לו, וזה לספר את הסיפור שלי על ילדה קטנה עם חלומות גדולים.
אני יוצאת למסע, ונותנת למוזיקה שלי לדבר בעד עצמה, וזה השיר שכתבתי והלחנתי בתקופה הכל כך מורכבת הזאת.
לופ מתאר את זה, שכולנו רצים ממקום למקום כל הזמן ורודפים אחרי עצמנו. אנחנו בלופ אינסופי של להספיק, לעשות, לכבוש ולהגשים, ורק בסוף היום, רק כשאנחנו מגיעים ליעד אנחנו פתאום שמים לב ששכחנו לעצור, ליהנות מהנוף, מהשמחות הקטנות בדרך לחלומות הגדולים. השיר הזה נכתב כדי להזכיר לנו לצאת מהלופ ולהסתכל לצדדים. בתוך מציאות שנוסעת על 200 קמ"ש, חשוב לדעת מתי לעצור בצד…
מילים: אור מילשטוק, ויולט לוקץ'
לחן: ויולט לוקץ'
עיבוד והפקה מוזיקלית: חיים ויס